אפליה בין הילדים

אמר רב:
לעולם אל ישנה אדם את בנו האחד בין שאר הבנים, אלא עליו להשתדל בכל כוחו שבין ילדיו לא תורגש כל הפליה.
הלשון החריפה: "לעולם" מלמדת אותנו שלעולם לא יכול להיות יוצא מהכלל, או סיבה להצדיק שינוי לטובה או לרעה של אחד הילדים משאר אחיו. (גמרא –מסכת שבת דף י"ב)

בקריאה שטחית של הדברים הם נראים פשוטים ומובנים, אך לבל נשכח שאין דעותיהם של בני אדם שווים,
וכדי שילד לא יהיה מופלה לרעה או לטובה בין שאר אחיו, לא די להתנהג אל כולם בשווה,
כי לא תמיד הילדים יפרשו התנהגות זהה כאי-אפלייה, ההפך הוא הנכון !
מפני שתחושת קיפוח לא נובעת מעובדות מוצדקות, אלא מאשליה ודמיון.
אם ההורים סוברים שהם לא קיפחו את אחד מילדיהם, אבל אחד הילדים מתהלך בתחושת קיפוח,
ההצטדקות של הוריו לא תועיל לבנות לו אישיות בריאה ובעלת בטחון עצמי מוצק.

על כן כדי לקיים את הנחיית הגמרא, יש צורך במידה הגונה ס"ד ובמידה הגונה של סבלנות,
רצון טוב, דוגמא אישית ושאר כל המעלות שחכמי התורה, המחנכים, המלמדים והמדריכים מצביעים עליהם.

כאשר הילד החרוץ והאינו חרוץ מרגישים את עצמם אהובים על הוריהם, לא תהיה לחרוץ סיבה להוריד את מפלס מאמציו,
וגם האינו חרוץ אינו עתיד להפוך חיש מהר את עורו, אבל הוא יתאמץ להישאר בתוך מסגרת המשפחה ולא לאכזב את הוריו במעשים הנחשבים כחציית קוים אדומים.

ועיקר הרוח של אי אפלייה הוא העובדה ש – שלום ואחווה ישררו בין האחים, ורוח קנאה ומחלוקת לא תעבור ביניהם.

התמצית המקוצרת היא לאפשר לשאר כל הילדים לחוש בעצמם שאחד מאחיהם באמת טוב יותר,
ושהם בעצמם ישמחו לשאת אותו על נס, ולהפלות אותו לטובה, וגם אם לא כל כך מהר יגיע היום הזה,
צריכים ההורים להתאזר בסבלנות ולדעת שיום יבוא וכל האחים יתגאו באמת במעלות המרוממות של האח המוצלח,
גם מבלי שהאבא הבליט אותו בעיני כל המשפחה,
ומבלי שהוא דחף את האחים לעשות פעולות חיוביות למען הילד החרוץ החכם והמוצלח,
אלא כפי שאומרים חז"ל: "סוף הכבוד לבוא" (נדרים סב"א)
התוצאות השליליות של אפליה

אודות התוצאות השליליות של קיפוח ידועים, ואנו מתוך התבוננות בחומש ספר בראשית,
פרשת השבוע – וישב, מקץ – שהרי בכתונת פסים שנתן יעקב אבינו ליוסף יותר משאר בניו כמו שנאמר:
וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתונת פסים.
כתונת זו אמורה הייתה להעניק ליוסף חן וחסד ורחמים בעיני כל רואיו.
אבל נסתרות דרכי ה' שתכנן גלות מצריים וההשגחה העליונה מצאה להיאחז דווקא במאורע זה,
וממנו להתחיל את הגלות כאשר כתונת הפסים של יוסף גרמה את ההפך מהמצופה, ונתקנאו בו כל אחיו,
ככתוב: "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום"

מניעי יעקב אבינו אמנם לא היו לשם אפלייה, ולא לרומם את יוסף מעל אחיו ובוודאי שלא לקפח אותם ביחס אליו,
אלא יעקב הוועיד לכל אחד מבניו תפקידו הייחודי, כאשר הוא ובניו מתחילים מהלכים עתידיים של – "מעשה אבות סימן לבנים" נשגבים מבינתנו.
אין אנו יכולים להניח שיעקב עשה טעות כלשהי,
אך עובדה שהתורה הקדושה הצביעה על מאורע זה כזרע של פורענות ומראה לנו כאילו שעל ידי כך נתגלגל הדבר שמכרהו ובגלל זה ירדו אבותינו למצרים.
הצורה בה מציגה התורה את הסיפור מלמדת אותנו להתבונן במאורע וסיבותיו ולהפיק ממנו לא ביקורת על יעקב אבינו,
אלא על לקחים חינוכיים לגבינו, ולהתייחס אל הילדים בשווה.

בברכה
רחמים(רמי) ציונוב
לכל שאלה דף הפייסבוק של רמי ציונוב

Share Button


לינק לשיתוף: